ההיסטוריה הרומית מורגשת בכל צעד בעיר גם בהווה. מרכז תרבותי עולמי זה החליף אינספור פנים תחת השפעת אגדות אלים, מלכים, קיסרים, דיקטטורים, אפיפיורים ופוליטיקאים, ובביקור ברומא סיפוריהם צפים מכל עמוד ומרצפת.
היסטוריה של רומא
- הקמתה של רומא – רומולוס ורמוס (753 לפנה"ס – 717 לפנה"ס)
- תקופת המלוכה הרומית (717 לפנה"ס – 509 לפנה"ס)
- הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס – 27 לפנה"ס)
- הקיסרות הרומית (27 לפנה"ס – 476)
- רומא בימי הביניים (476 – 1417)
- רומא בתקופת הרנסאנס והבארוק (1417 – 1870)
- איחוד איטליה ורומא בתקופה המודרנית (1870 ועד ימינו)
הקמתה של רומא – רומולוס ורמוס (753 לפנה"ס – 717 לפנה"ס)
ההיסטוריה הרומית נפתחת באופן מסורתי בסיפור או האגדה על רומולוס ורמוס, התאומים להם מיוחסת הקמת העיר, בשנת 753 לפנה"ס (ב-21 לאפריל, ליתר דיוק). על פי המיתולוגיה, אמם של השניים הייתה ראה סילביה, ביתו של נומיטור, מלך העיר הלטינית אלבה לונגה, אשר כתרו נגזל ממנו על ידי אחיו אמוליוס. אמוליוס גזר על ראה סילביה לחיות את חייה ככוהנת האלה וסטה ('בתולה וסטלית') וככזו, נמנע ממנה להינשא או לקיים יחסי מין למשך כל חייה. אל המלחמה, מארס, פיתה את ראה סילביה (ויש האומרים כי אפילו אנס אותה) וכך הרתה את התאומים. כשאמוליו גילה את הדבר, נידונו התאומים לעונש מוות. המשרת שהיה אמור לבצע את גזר הדין ריחם על התינוקות שנולדו זה עתה, ונטש אותם על גדותנהר הטיבר. בשיטפונות נסחפו השניים בסלסלתם עד לעץ תאנה באזור הצפון מערבי של גבעת הפלטין, שם מצאה אותם זאבה אשר הניקה אותם וטיפלה בהם (ומכאן ההשראה לפסל הזאבה המניקה המפורסם המוצג במוזיאון הקפיטוליני) עד שמצא אותם פאוסטולוס הרועה ואימץ אותם לחיק משפחתו. משגדלו השניים, חזרו לאלבה לונגה והצליחו להרוג את אמוליוס ולהשיב את הכתר לסבם. הם בחרו שלא להתיישב בעירו ולהקים עיר חדשה. רומולוס בחר בגבעת פלטין, רמוס בחר בגבעת אוונטין וסבם ייעץ להם להקשיב לסימני האלים באמצעות מעוף הציפורים. רמוס נעמד באוונטין (במקום הקרוי היום רמוריה) ורומולוס בפלטין. רמוס טען שראה 6 ציפורים ולכן מיקומו הוא הנבחר, מייד אחרי כן טען רומולוס שראה 12 ציפורים והתלקחה בין השניים מריבה. בהתקף הזעם רצח רומולוס את אחיו ובכך הפך למלכה היחיד של רומא. מספרים כי על מנת לגייס תושבים, קרא רומולוס לפושעים, עבדים לשעבר ופורעי חוק למצוא בעירו מקלט. כדי ליישב במקום גם נשים, הזמין את תושבי האזור לפסטיבל ובעוד צפו המשתתפים הסאביניים במשחקים שאירגן, חטפו הוא ואנשיו את הנשים (אירוע זה ידוע כאונס הנשים הסביניות). המלך הסאביני, טיטוס טטיוס, ניסה להתקיף את רומא ללא הצלחה, אולם ככל הנראה בעקבות תחינת הנשים התקיים הסכם בין העמים ורומולוס מלך במשותף עם המלך טיטוס, אשר נפטר זמן קצר לאחר מכן. נסיבות מותו של רומולוס, בשנת 717 לפנה"ס אינן ברורות.
תקופת המלוכה הרומית (717 לפנה"ס – 509 לפנה"ס)
רבים מחוקרי ההיסטוריה של רומא רבים מצביעים על כך שהעיר נוסדה על ידי מתיישבים סאביניים, אטרוסקיים ולטיניים שהתאחדו עם הזמן לכדי יישות רומית אחת. ישנם ממצאים ארכיאולוגיים התומכים בכך שהיו מתיישבים באזור גבעת הפלטין במאה השמינית לפנה"ס ונמצאו אף קברים באזור בו לימים נבנה הפורום. העיר נשלטה על ידי 8 מלכים אטרוסקיים עד שנת 510 לפנה"ס, כשהאחרון מביניהם היה לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, שכונה 'היהיר' בשל חוסר התחשבותו בסנאט ובאסיפות העם ושלטונו הכוחני. לוקיוס ומשפחתו גורשו מרומא לאחר שאנס בנו בת אצולה רומית, במרד עממי שהובל על ידי המעמד האריסטוקרטי החדש (מעמד הפטריקים), אשר הוליד את הרפובליקה הרומית.
הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס – 27 לפנה"ס)
אחת הפעולות הראשונות שנקטו בהן שני הקונסולים החדשים של הרפובליקה הרומית החדשה (הקונסול עמד בראש ההיררכיה הפוליטית ברומא) הייתה להשביע את העם הרומי כי לעולם לא ייתן למלך לשלוט בו שוב. משמעות המילה רפובליקה היא 'עניין הציבור' – Res publica וזהו השם שנתנו הרומאים למערכת הפוליטית החדשה שלהם, שנתנה הרבה כוח בידי קומץ משפחות פטריקיות. הסנאט, שחבריו היו פטריקים, מינה מדי שנה מגיסטראטים (בעלי משרות גבוהות שונות בפוליטיקה, צבא או דת), במטרה למנוע ריכוז כוח יתר ביד אחת. עם זאת, במקרה הצורך, יכול הסנאט למנות באמצעות הקונסולים דיקטאטור יחיד שישלוט לצורך משימה מיוחדת כגון מלחמה, ניהול משחקים, משפט ייחודי וכדומה. בכל המשרות האחרות התחלק הכוח לשני בעלי משרה. הרפובליקה כללה בתחילתה את אזור גבעת הפלטין (Palatino) וגבעת הקפיטול (Campidoglio) וכן מרחבים שטוחים הצמודים להם, הראשון הוא השטח עליו נבנה הפורום, מצפון, והשני הוא בין הגבעות לנהר. במאות הבאות הלכה והתרחבה רומא לאורך הנהר.
ב-396 לפנה"ס מונה מרקוס פוריוס קמילוס לדיקטטור לצורך מלחמה בעיר האטרוסקית העשירה ויי (Veii), שמוקמה בזמנו רק כ 15 ק"מ צפונית לרומא. הניצחון חיסל את האיום האטרוסקי על התרחבותה של רומא. משפחות פטריקיות קנאיות האשימו את קמילוס בשאיפות מלוכניות והוא יצא לגלות מבחירה. לא הרבה שנים לאחר מכן, פלש שבט גאלי לעיר ובעוד הרומאים מתבצרים בגבעת הקפיטול במחשבה שמתנהל קרב, מספרת המיתולוגיה כי אווזי האלה ג'ונו, האלה 'המזהירה', החלו לצווח וכך הזהירו את הרומאים מפני התקפת פתע שקרבה אליהם. הרומאים החלו לאסוף שוחד על מנת לגרש את הגאלים ולבסוף הופיע בהפתעה קמילוס, הדף את הגאלים ושחרר את העיר באומרו: לא בזהב, אלא בפלדה תשוחרר האומה (Not auro, sed ferro, recuperanda est patria). בשנת 338 לפנה"ס ערכה רומא את הקרב הימי הראשון שלה שהתרחש ליד אנזיו (anzio), נגד שבט איטלקי שחלש על המישור הדרומי לרומא, וחסם את התפשטותה. ההתרגשות מהניצחון היתה כה רבה, שהוצגו לראווה במרכז הפורום חרטומי ספינות האויב.
כוחה של רומא הלך וגדל והרפובליקה הצליחה לבלום את שתי יריבותיה הגדולות יוון וקרתגו (תוניסיה של היום), שהפכו לפרובינקיות רומיות. עד אמצע המאה השניה לפנה"ס הים התיכון כבר היה בשליטה רומית. בשנת 87 לפנה"ס פרצה מלחמת אזרחים בין הקונסול והמצביא גאיוס מריוס לעמיתו הקונסול קורנליוס סולה ותומכיהם. כחמש שנים לאחר מכן סולה הצליח לכפות על הסנאט למנותו לדיקטאטור למשך 10 שנים.
המצביא הפופולרי, הכוכב העולה יוליוס קיסר החל לצבור אהדה והערצה בקרב הרומאים ולאחר מאבק אזרחי ארוך, בשנת 48 לפנה"ס מונה יוליוס קיסר להיות דיקטטור למשך כל חייו. רק כארבע שנים לאחר מכן, נרצח יוליוס קיסר בחצר הסנאט שבפורום על ידי תומכיו ב15 לחודש מרץ (המכונה אידו של מארס – idus martias). הקרב על השליטה ברומא הסתיים בהחלטה לשלטון משותף של אחיינו של קיסר, אוקטוויאן וסגנו של קיסר מרקוס אנטוניוס. כשאנטוניוס החל להעניק שטחים רומיים לאהובתו המצרית, קליאופטרה השביעית, תקף אוקטוויאן והמאבק הסתיים בקרב ימי בשנת 31 לפנה"ס. בזוכרו את גורל דודו, מסר אוקטוויאן כביכול את סמכויותיו לסנאט, אשר העניק לו את רובן בחזרה במהרה וכך הפך לקיסר הראשון של רומא בשנת 27 לפנה"ס, ונשא את התואר אוגוסטוס.
- בואו להתרשם מאתרי הרפובליקה הרומית בסיור לרומא העתיקה בעברית!
הקיסרות הרומית (27 לפנה"ס – 476)
בטיול ברומא יש להוקיר תודה לקיסרים על המגלומניות והרברבנות שאפפו את התקופה ההיא, אשר הולידו בניה, אדריכלות ואומנות בסדר גודל חסר תקדים. רבים מהאתרים החשובים ברומא נבנו בעיקר על מנת לפאר את שם הקיסר ולחוקק את זכרו לעד באבן, מה שכפי הנראה מכתיבת מילים אלו, הצליח.
תקופת קיסרותו של אוגוסטוס נזכרה לימים כתור הזהב של רומא, תקופת התפתחות אומנותית, בנייה רבה בעיר ושגשוג כללי. ממשיכיו, טיבריוס ואחריו קליגולה היו ידועים לשמצה בשחיתות ואכזריות. דוגמה מפורסמת לכך היא במינוי סוסו של קליגולה למשרת סנאטור. כל קיסר בשושלת רצה להשאיר את חותמו ונערכה לתפארת הקיסרים וניצחונותיהם בניה בסדר גודל שלא נראה כמותו. קלאודיוס היה נחשב קיסר צנוע יותר וקידם את השליטה בבריטניה, בנה אמת מים חשובה והשקיע במתקני הנמל, אך נרצח ככל הנראה על ידי אשתו, בשנת 54. בנו, הקיסר נירון, היה ידוע באכזריותו חסרת הגבולות, ומספרים כי היה אנס סדרתי ונהג להתעלל בנוצרים. בשנת 64 שריפת ענק כילתה את רוב העיר והקיסר האשים את הנוצרים בכך, ופתר את העניין בהוצאה להורג המונית של אלפי נוצרים. לבסוף הכריז הסנאט כי נירון הוא אויב הציבור והוא התאבד. הקיסר וספסיאן שיקם את מעמד הקיסרות המוכתם והוא אף ידוע בבנייתהקולוסאום על חורבות בית הזהב (Domus Aurea) שבנה נירון, כמחווה לעם. הקיסר הבא, נרווה היה הראשון בשושלת 'הקיסרים הנאורים'. בתקופתו של טריאנוס, ממשיכו (בשנים 98-117) הגיעה האימפריה הרומית לשיא גודלה, והשתרעה מצפון אנגליה ועד מסופוטמיה, מצפון לנהר הדנובה ועד מדרום לנילוס. יורשו, אדריאנוס הידוע אף הוא לטובה, שיקם את הפנתיאון ובנה את חווילת טיבולי ואת קסטל סנטאנג'לוס (Castel Sant'Angelo). מבחינת ההיסטוריה היהודית הקיסרים הטובים הללו דווקא ידועים לרעה, בתקופתו של טריאנוס פרץ מרד התפוצות ויורשו אדריאנוס ידוע בכך שדיכא באכזריות את מרד בר כוכבא ואחריו הטיל גזירות קשות. בתקופת קיסרותו של דיוקלטיאנוס, במאה ה- 3, היה המצב הכלכלי באימפריה קשה וגל התקוממות אזרחית החל לעלות. קיסר זה, שהכתיר עצמו כמלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת, נחל הצלחה בניטרול אויביו הפנימיים לזמן מה וכן הצליח בבלימת הצבאות הגרמאניים שחצו את הדנובה ואת הריין והכוחות פרסיים שפלשו לשטח סוריה ולארץ. עם זאת, הגיע למסקנה שכמעט בלתי אפשרי להתמודד לאורך זמן עם מורדים ברבריים במרכז אירופה ובאויבים במצרים בו זמנית. הפתרון שהציע דיוקלטיאנוס לעניין הוא חלוקת האימפריה לחצי מזרחי וחצי מערבי. הוא מינה עצמו כאוגוסטוס (שליט) המזרח העשיר ואת מקסימיאנוס לאוגוסטוס המערב החלש יותר, ומיקם אותו במילאנו. לכל אחד מהם היה מעין סגן שנשא את תואר הקיסרות (תואר פחות חשוב בזמנו) שנועד להחליף את האוגוסטוס שלו תוך עשר שנים. השניים חילקו את כל אחד מהחצאים כך שארבעה בעלי תפקיד ניהלו כל אחד, ברמה זו או אחרת, רבע מהאימפריה. דיוקלטיאנוס קבע את מושבו מחוץ לרומא, בניקומדיה, עיר סמוכה לבוספורוס, שם ייכל לעקוב מקרוב יותר אחר ההתרחשויות בדנובה ובגבול הפרסי במצרים. הדבר החליש אף יותר את כוחו של הסנאט. דיוקלטיאנוס היה הקיסר היחיד שפרש מתפקידו מרצונו, בשנת 305.
לאחר פרישתו של דיוקלטיאנוס פרצה מלחמה פנימית שהסתיימה בניצחון לקיסר הנוצרי הראשון, קונסטנטין, בשנת 312. קונסטנטין טען כי לפני קרב הניצחון שלו נגלה לו חיזיון של הצלב והועבר לו מסר כי 'עם סימן זה תכבוש'. כשנה לאחר מכן הוציא את צו מילאנו – צו רשמי המתיר לתושבי האימפריה חופש פולחן דת ובכך הופך את הנצרות לדת חוקית. בתקופה של כמעט 20 שנים לאחר מכן, פרחה בניית הכנסיות המפוארות ברומא, ביניהן בזיליקת פטרוס הקדוש (Basilica Papale di San Pietro in Vaticano) ובזיליקת לורנס הקדוש שמחוץ לחומות (Basilica di San Lorenzo fuori le Mura). בשנת 330 החליט קונסטנטין לקרוא לעיר המזרחית ביזנטיום (איסטנבול של ימינו) בשם קונסטנטינופול, על שמו כמובן, ולהופכה לבירת האימפריה החדשה במקום רומא. רומא כמובן איבדה הרבה מכוחה משהפסידה את מעמדה, אולם עם צבירת התאוצה של הנצרות החלה להתפתח כמרכז דתי קתולי משמעותי. ההגמון של רומא קיבל את תואר האפיפיור והתעוררה שוב בנייתן של רבות מהבאזיליקות הגדולות בעיר כגון סנטה מאריה מאג'ורה, סנטה קרוצ'ה וסן פייטרו, נבנו באותה תקופה.
בשנת 410 בזזו הגותיים זהב וכסף מאוצרותיה של רומא ומקדשיה. לאחר מכן המשיך להידרדר מצבה של רומא המערבית, שנשדדה שוב על ידי הונדלים כ 15 שנים מאוחר יותר. בשנת 440 שכנע האפיפיור ליאו את אטילה ההוני להימנע מתקיפתה של רומא וככל הנראה על אף שלא הצליח לעצור כניסת שבטים לרומא, פעל רבות להמרת דתם לנצרות. הקיסרות המערבית התמוטטה סופית בשנת 476, כשהודח מכיסאו הקיסר האחרון במערב, רומולוס אוגוסטולוס, על ידי הלוחם הגותי אודואקר. שנה זו מציינת את נפילת הקיסרות הרומית.
- הצטרפו אלינו לסיור באתרי הקיסרות הרומית החשובים בסיור לרומא העתיקה.
רומא בימי הביניים (476 – 1417)
אלו הם ימי החושך של העיר הגוססת, לאחר נפילתה של האימפריה. את תקופת ימי הביניים ברומא מאפיינת התכתשות מתמדת בין האפיפיורות לשליטי האימפריה הרומית ובין משפחות התומכים בצדדים. רומא נופלת במאה השישית לספירה ולמעשה מוסד הקיסרות חדל להתקיים כבר בראשית ימי הביניים.
אודואקר נרצח על ידי תיאודור הגדול, שנשלח מקיסר האימפריה הביזנטית (רומא המזרחית) כדי לרצחו, לאחר שגדל בקונסטנטינופול כבן ערובה. המלך האוסטרו גותי החדש חלש על רומא כולה, אך היו רשויות נפרדות לגותים ולאיטלקים, שנבדלו אלו מאלו בדת ובשפה. היתה מעין חלוקת אחריות: הגותים דאגו לביטחון והצבא ואילו האיטלקים עסקו בכלכלה ופיתוח המסחר. לקראת סוף חייו החל הקיסר המזרחי ג'סטין הראשוןלדחוק באוסטרוגותים, שלא רצה שיחיו בטריטוריות שלו. כתגובה, הוציא תיאודור להורג אריסטוקרטים רומאים והדבר התסיס את הקהילות זו מול זו. תיאודור נפטר בשנת 526. נכדו של ג'סטין שירש את מקומו החליט כי הגיע הזמן לכבוש בחזרה את החלק המערבי של האימפריה. בסופו של דבר, לאחר שנות המלחמה הצליחה הממלכה הביזנטית להשתלט על רומא שוב בשנת 555. תוך כדי הלחימה האקוודוקטים (אמות המיים) ניזוקו באופן ניכר והדבר עודד מגיפות ומחלות להתפשט בעיר החבולה. בשנות שלטונם של האוסטרוגותים הוסבו מבנים שונים בפורום ברומא לכנסיות. אויב חדש הגיע בשנים אלו, הלומברדים, שלא הצליחו לכבוש את העיר אך בזזו אותה ובכך תרמו את שלהם לדלדולה הקשה.
בשנת 590 התמנה הנזיר הבנדיקטי גרגוריוס הראשון (הגדול) למשרת האפיפיור והוא נחשב כמייסד האפיפיורות של ימי הביניים. החורף בשנה זו הביא איתו שלוש מכות: מבול, רעב ומגפה. האגדה מספרת כי הוביל תהלוכה לבזיליקת (כנסיית) פטר הקדוש (Basilica de San Pietro), שם חזה במלאך מושיט את חרבו כסימן לסוף המגיפה המתקרב. גרגוריוס היה אפיפיור כה דומיננטי שכמעט היה נדמה כי הוא עצמו שליט רומא. בשנת 593 הגיעו הלומברדים שוב לשערי רומא וגרגורי שכנע את מלכם לסגת, על מדרגות אותה בזיליקה. יש המניחים כי על בסיס השתייכותו למשפחה אמידה, הציע לו שוחד. הוא אף צבר אוהדים רבים כשחילק לחם לתושביה הרעבים של רומא, ושיפץ את האקוודוקטים, שהיו יקרי ערך בזמנו. במשך שנים שלטו השליטים הביזנטים במינויי האפיפיורים וכמובן שרבים מהם נכלאו, הוגלו ואפילו הוצאו להורג כשמעשיהם נגדו את האג'נדה השלטונית. הפלישה הערבית לסוריה ולישראל של היום דחקה קהילות נזירים להתגורר ברומא. כתוצאה מכך התרבות המזרחית החלה להיות בולטת יותר בעיר, עד למצב בו בשנים 685 – 752 שמונה מתוך עשרה נזירים היו ממוצא יווני או סורי.
ב-752 חבר האפיפיור סטפנוס השני (האפיפיור המערבי הראשון לאחר תקופה ארוכה מאוד של מינויים ביזנטיים) למלך הפרנקי, פפן הנמוך, בברית שמטרתה לגרש את הלומברדים מאיטליה. העסקה העגומה בין השניים כללה את תמיכת האפיפיור בטענת פפין כי הוא מלך הנבחר בידי האל, תמורת שטחי אדמה סביב רומא, אשר קיבלו את השם 'מדינת האפיפיור' (papal states). שיוך השטחים הסתמך על מסמך שכביכול כתב קונסטנטין והתברר מאות שנים מאוחר יותר כי היה מזויף. היחסים התחממו כשבמיסת חג המולד בשנת 800, הכתיר האפיפיור ליאו השלישי את בנו של פפין, מלך הפראנקים הידוע בכינויו קרל הגדול, להיות הקיסר הראשון של רומא הקדושה, ברית המשלבת את העוצמה המדינית והעוצמה הדתית.
במאה התשיעית התמוטטה והתפרקה האימפריה הפרנקית ויוקרת האפיפיורות ירדה לשפל המדרגה.
בחירת האפיפיור הייתה מוכוונת על ידי המשפחות הרומיות, שלא היססו להשתמש באמצעים בלתי כשרים על מנת למנות את נציגיהן המועדפים. באמצע המאה ה-11 התנהל מאבק השליטה בין מדינת האפיפיור לאימפריה הרומית הקדושה. המאבק ברומא היה בולט בין שתי משפחות בעיקר: משפחת אורסיני, שתמכה באפיפיורות (התומכים כונו Guelphs) ומשפחת קולונה, שתמכה באימפריה (התומכים באימפריה כונו Ghibellines). האפיפיורות במאות אלו 'בזבזה' את עושרה בבנייתן של מספר כנסיות חדשות שהוקדשו למריה הקדושה: קוסמדין, טראסטברה, אראקואלי וסופרה מינרבה.
גם הצרפתים חמדו בכס הקדוש והמתח בינם ובין האצולה הרומאית הגיע לשיאו בשנת 1303, כאשר נחטף האפיפיור בונפיקיוס השמיני ממגוריו שבאנאגני (Anangi), על ידי קבוצת חיילים צרפתים. את הפעולה הובילו יועץ בכיר של המלך פיליפ מלך צרפת ולצידו סיירה קולונה הרומאי, אשר שניהם נודו על ידי הכנסייה. כשצבאו על דלתותיו של האפיפיור מספרים כי קולונה סטר לו משום שלא הסכים לוותר על מעמדו. האפיפיור שוחרר זמן לא רב לאחר מכן, על ידי תושבי המקום. עם זאת, בוניפיקיוס נפטר מספר ימים לאחר מכן, ומקובל לייחס את מותו לבושה והמרירות שעורר בו המאורע, לאור ההשפלה וההבנה כי שלטונו נפל.
כשש שנים מאוחר יותר, עקב המתח והסכנות שהיו כרוכות במאבקים על ראשות הכנסייה, החליט האפיפיור הצרפתי קלמנט החמישי להעביר את מקום מושבו של מוסד האפיפיורות לאביניון שבצרפת. רומא עברה שנים קשות, הפורום עמד מוזנח ונטוש והסכנה היתה מורגשת ברחבי העיר על רקע המלחמות בין המשפחות השולטות. באופן טבעי, האפיפיורים בתקופה זו של 70 שנה לא השקיעו במוסדות והבזיליקות ברומא והדבר ניכר באומנות והבנייה הדלה מתקופה זו.
בתקופה זו ניסה פוליטיקאי בשם קולה די ריינזו לארגן הפיכה עממית כנגד משפחות אורסיני וקולונה והשחיתות בצמרת האצולה. בתחילה הצליח לסחוף את ההמונים וכל עוד התמקד במשפחות השולטות כאויב הציבור, אפילו קיבל תמיכה מהכנסייה. הוא ניסה לשקם את הרפובליקה הרומאית בעת שנשא את משרת הטריביון של רומא (תואר עתיק מהרפובליקה) ופעולותיו נשאו הצלחה כה רבה, שהגיעה עד כדי עזיבתן של המשפחות השולטות. כשהחל לכנס את נציגי הערים בסביבה ולבקש הכרה ברפובליקה ממדינות האזור החלו ראשי המשפחות והאפיפיור המאויים לתכנן את הפלתו. למזלו, תשומת הלב הוסטה מעט מעניינו בעקבות מגפת הדבר השחור ורעידת אדמה שפגעה ברומא באמצע המאה ה-14. לבסוף, ריינזו נעצר ונאסר באביניון. האפיפיור אינוסנט השישי ביקש את עזרתו בחיזוק כוחה של הכנסייה ושלח אותו בליווי צבא קטן לרומא. על אף גיבוי האפיפיור, כאשר הגיע לרומא נרצח על ידי אספסוף זועם, לאחר שניסה לברוח בתחפושת וזוהה בשל טבעותיו ותכשיטיו בין ההמון.
בשנת 1377 המצב ברומא התאזן והאפיפיור גרגורי ה-11 יכל לשוב העירה. בגלל המצב המחפיר בעיר החליט להתמקם באזור הוותיקן ולא בפלאצו לטרנו (Palazzo Leterano), מיקומם הקודם של מוסדות הכנסייה. לאחר מותו החלה תקופת 'הקרע הגדול' (The Great Schism) שנמשכה בין השנים 1378 – 1417. בתקופה זו בחרו הצרפתים באפיפיור משלהם על רקע ויכוחים תיאולוגיים ומאבקי כוח ומוסד האפיפיורות התפצל.
- הצטרפו אלינו למרכז ההתרחשות ברומא של ימי הביניים בסיור הוותיקן וכנסיית פטר הקדוש
רומא בתקופת הרנסאנס והבארוק (1417 – 1870)
משמעות המילה רנסאנס בצרפתית היא לידה מחדש. המונח רנסאנס הוא למעשה מקבילה של פילוסופיית ההומניזם, המתייחס יותר לעולם האומנות. הרנסאנס וההומניזם דוגלים בחופש המחשבה, חופש אישי וחתירה לאושר בחיים הנוכחיים ולא רק לעולם הבא, בין השאר באמצעות יופי ואסטטיקה. הפן האומנותי של הרנסאנס עדיין נח בזרועות הנצרות והיצירה המרהיבה של התקופה הזו עודדה על ידי הזמנות העבודה של האפיפיורים הנלהבים במאה ה-15 ובמאה ה-16, כשהבולטים שבהם הינם ניקולאס החמישי, סיקסטוס הרביעי ויוליוס השני. תחת ידם נסללו כבישים, שוכללו התשתיות ובעיקר נוצרו, נבנו ושופצו עבודות אומנות ואתרי מופת וביניהם בזיליקת פטרוס הקדוש, הקפלה הסיסטינית ופסלי הברונזה שהיוו את האוסף הראשון במוזיאון הקפיטוליני ברומא, המוזיאון הציבורי הראשון בעולם. על האמנים הגדולים והידועים שפעלו בתקופה זו נמנים מיכאלאנג'לו, רפאל, ברניני, בוטיצ'לי, דונטלו, ברמנטה ורבים אחרים, אשר נתמכו על ידי משפחות חסות ידועות כמו משפחת מדיצ'י ומשפחת בורגזה.
- תוכלו להצטרף אלינו וליהנות מאוסף האמנות המרהיב של משפחת בורגזה ומהגנים הנפלאים בסיור בגלריה בורגזה ובגני בורגזה).
אך ברומא כמו ברומא, אחרי כל פריחה ושגשוג מגיעה גם מפלה. בשנת 1527 העיר נבזזה ונשרפה העיר על ידי צבאו הספרדי של קרל החמישי, אך העיר הצליחה להתאושש והבנייה והיצירה חסרת התקדים המשיכה. לאחר שנתיים נגמרת הלחימה והאפיפיור קלמנט השביעי, בלית ברירה, מכריז על קרל כקיסר רומא.
במאה ה-16 החלה הקונטרה-רפורמציה, התשובה הרומית לרפורמה של המלך הנרי השמיני, מלך אנגליה (מחצית המאה ה- 16) אשר הכנסייה הקתולית סירבה לגרש מפניו את רעייתו קתרין מאראגון (שלא הצליחה להביא לו יורשים זכרים). לכן, הפך את דת ארצו לפרוטסטנטית, וכינה אותה "הקת האנגליקנית". הכנסייה הקתולית ברומא החלה לרדוף כל מתנגד אשר הוכרז ככופר במהלך שמיסד האפיפיור פאולוס השלישי באינקוויזיציה בשנת 1552. האינקוויזיציה הייתה למעשה מוסד שיפוטי שכלל משפטנים ואנשי דת, אשר שימשו כבית שינו של הכס הקדוש. בשנת 1559 מפרסמת הכנסייה את רשימת הספרים האסורים ופוצחת ברדיפה אלימה של אינטלקטואלים, כאשר אחד המפורסמים שבהם היה הפילוסוף ג'ורדנו ברונו, נזיר דומיניקני אשר נשרף על המוקד בעוון כפירה בקמפו די פיורי, היכן שכיום ניצב פסלו המאשים. הכנסייה אף נלחמת ברעיונות מדעיים המסכנים את האמונה הקתולית, למשל כאשר האפיפיור מורה לגליליאו גליליי לחזור בו מההנחה כי כדור הארץ סובב סביב השמש, והוא מוגלה לצמיתות לפירנצה. היהודים נדרשים להצטופף בגטו היהודי ברומא, במתחם קטן על גדות הנהר אשר הציף את המגורים מדי חורף. במקביל, ובעיקר בתקופת הבארוק שבמאה ה-17, מגיעה היצירה בתחומי האומנות והארכיטקטורה לשיאה, כשבראש האמנים בולט ז'אן לורנצו ברניני.
- הצטרפו אלינו לסיור בגטו היהודי ברומא ובאתרים נוספים בסיור לרומא העתיקה.
המהפכה הצרפתית שהחלה בשנת 1789 לא פוסחת על רומא, ומביאה עימה את סוף עידן השלטון האפיפיורי. חוקים המגבילים את כוחה של הכנסייה הולכים ומתרבים, רכושה בשטחים בצרפת מופקע, ניתנת הוראה כי הבחירה בבישופים תשתנה ותיעשה על פי החוקה ולבסוף נדרשים כל חברי הכמורה להישבע אמונים לחוקה. האפיפיור פיוס השישי מכריז על נידוי כל אנשי הכמורה המשתפים פעולה עם ההוראה, וכתגובה שורפים אנשי המהפכה את צוויו בפומבי. האפיפיור מצטרף לקואליציה של מדינות המעוניינות להילחם במהפכניים ולהשיב את הסדר הקודם על כנו. למרות זאת, בשנת 1797 נפוליאון כובש את רומא, ורבים מתושבי העיר דווקא מקבלים את החיילים כלוחמי חירות ולא כצבא אויב. האפיפיור נאלץ למסור לנפוליאון שטחים ופיצויים על המלחמה ואף לשלוח לפאריז יצירות אומנות כאות התנצלות וכניעה. לבסוף הרפובליקה הרומית מוקמת מחדש ובשנת 1804, בלית ברירה, מכתיר האפיפיור פיוס השביעי את המצביא הצרפתי לקיסר. בתקופה זו קיבלו היהודים למשך זמן מוגבל את זכויותיהם והחלו לצאת מהגטו ולהתיישב במקומות שונים בעיר, אולם נפוליאון הובס והם נרדפו שוב לסירוגין עד שנת 1870, בה פלשו כוחות איטלקיים לעיר ורומא הפכה להיות בירתה של איטליה המאוחדת.
- תוכלו לחוות את המרכז ההיסטורי של רומא בעצמכם וללון במלון מומלץ ברומא מרשימת המלונות שלנו, כולם במיקומים נבחרים במרכז רומא!
איחוד איטליה ורומא בתקופה המודרנית (1870 ועד ימינו)
ב 20 לספטמבר 1870, הפכה רומא להיות בירתה של איטליה המאוחדת, תחת שלטון המלך ויטוריו עמנואלה מסבויה. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הצטרפה איטליה ובירתה רומא כמובן ללחימה במלחמת העולם הראשונה. אמנם איטליה הייתה שייכת לצד של המנצחים, אך האינפלציה, העוני והמוראל הנמוך בעקבות האבידות הרבות (600,000 חיילים איטלקים) הביאו למרמור רב בקרב הציבור, מה שהכין את שעת הכושר של התנועה הפשיסטית הלאומנית.
בניטו מוסוליני החל את דרכו הפוליטית במפלגה הסוציאליסטית ובשנת 1919 ייסד את המפלגה האיטלקית הפאשיסטית. המפלגה קראה לחזק את האומה ולהשליט חוק וסדר. מוסוליני ואנשיו ניסו לקדם הצעות להטבות עבור החיילים ואף הצליחו בכך לגייסם לטובת המפלגה, אפילו כחוליות שנקראו 'החולצות השחורות'. בשנת 1922 צעד בניטו מוסוליני בליווי 40,000 חברי 'החולצות השחורות' לרומא. המלך, אשר ככל הנראה חשש ממלחמת אזרחים בין הפאשיסטים לסוציאליסטים הציע למוסוליני לכונן ממשלה יחד, על אף שבמהרה הפך לסמל בלבד ואיבד השפעתו. כשלוש שנים מאוחר יותר כבר הפכה איטליה לדיקטטורה בראשותו מוסוליני, אשר מכונה מעתה 'הדוצ'ה'. מוסוליני השכיל לחתום על הסכמים שישתיקו את הכנסיה, 'הברית הלטראנית' המעניקה את שטחי הוותיקן לריבונות האפיפיורות, כמדינה נפרדת. בנוסף, הוכרזה הנצרות הקתולית כדת רשמית באיטליה. מוסוליני החל בתוכניות בנייה גרנדיוזיות שכללו סלילת דרכים כגון הדרך לוותיקן – ויה דלה קונצ'יליאציונה והדרך בין הקולוסאום לפיאצה ונציה – ויה די פורי אימפריאלי. בנוסף, מוקמים פארקים בגבעת אופיו ווילה קלי מונטנה, נערכות חפירות ארכיאולוגיה נרחבות בעיר, ונבנים אצטדיונים.
בשנת 1938, כשותפה פעילה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, נחקקו באיטליה חוקי גזע כנגד היהודים באיטליה, כאשר רבים מהם חיו בקהילה היהודית ברומא. איטליה ספגה הרס רב במלחמה, ובסופה, לאחר ששוחררה משלטונו של מוסוליני ב 1943, שוחררה רומא משלטון הנאצים בשנת 1944. כשנתיים לאחר מכן, באמצעות משאל עם, הוחלט כי תבוטל המלוכה ואיטליה הפכה לרפובליקה דמוקרטית. עבור רומא היה זה סימן לתחייה מחדש. העיר הובילה את איטליה במודרניזציה, פריחת עושר מעמד הביניים ובנייה מחודשת. בשנת 1957 חותמת איטליה על הסכמי הבסיס ל'קהילה הכלכלית האירופאית' – EEC יחד עם צרפת, גרמניה המערבית, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, בטקס חגיגי שנערך ברומא.
עד שנות השישים הביאה אליה תושבים ותיירים רבים בשל אופייה הססגוני והאופנתי. תקופה זו תיזכר לטובה בזכות תיעודה בסרטו הידוע של פליני, 'לה דולצ'ה ויטה'. באותה שנה בה יצא הסרט, אירחה רומא את המשחקים האולימפיים באצטדיון האולימפי שלה – Stadio Olimpico. שני העשורים הבאים שימרו את הפריחה והצמיחה הכלכלית.
בשנת 1978 נחטף ראש הממשלה האיטלקי לשעבר אלדו מורו על ידי חברי תנועת המחתרת 'הבריגדות האדומות', שדרשו את שחרור חבריהם שעמדו לדין תמורת שחרורו. לאחר שסרב הנשיא לנהל משא ומתן, כ 54 יום לאחר החטיפה, נמצאה גופתו של מורו בתא מטען של רכב במרכז רומא. בשנת 1981 הסעירה את רומא פרשת ניסיון ההתנקשות באפיפיור יוחנן פאולוס השני, בידי טרוריסט טורקי. האפיפיור אמנם נפצע קשה והפגיעה השפיעה עליו למשך חייו, אולם הוא ניצל ממוות ואף העניק מחילה למתנקש ולבני משפחתו.
שנות התשעים מאופיינות באיטליה כולה כשנים של אבטלה ונפילה כלכלית, לצד שחיתויות פוליטיות. גם ברומא נחשפות פרשיות שוחד בהנהלות גופים ציבוריים, המחלחלות עד לצמרת העירייה, כאשר בשנת 1994 ראש העיר של רומא נאלץ להתפטר לאחר שחבר מפלגתו מודה בקבלת שוחד. בשנת 1995 נבנה המסגד הראשון ברומא, לאחר שמתקבלות טענותיו של שליט ערב הסעודית על היעדר מסגד נאות בעיר. לעומת זאת, בשנת 2000 נוהרים המוני תיירים ועולי רגל לרומא בשל חגיגות שנת יובל הקודש (Jubilee year), מה שמביא לבניית כנסיות חדשות והשקעה רבה בשיפוץ ושימור המוסדות הדתיים הקיימים, האומנות והמבנים.
על המתרחש ברומא בעשור האחרון תוכלו ללמוד ממקור ראשון – מאיתנו, האנשים שחיים ברומא ומכירים את העיר. לפרטים נוספים לחץ כאן.